שלוש לפנות בוקר ברוטשילד: סיפור של לילה לבן אחד

בלילה לבן אין שעון. יש רק קהל, אורות, ועוד שיר אחד אחרון. שוב. ושוב.

הוזמנו לסט של שעה בפינת רוטשילד-אלנבי. הגענו בעשר בערב, התחלנו לנגן — ואז משהו קרה. הקהל פשוט לא הלך. כל פעם שסיימנו קטע, מישהו צעק "עוד אחד!", ומי אנחנו שנתווכח עם תל אביב.

השיא

בסביבות אחת בלילה הצטרף אלינו חתן בדרך מהחתונה של עצמו, עדיין בחליפה. ניגנו לו סרנדה, הקהל עשה לו מעגל, והכלה רקדה במרכז. אין לנו תמונה של זה — היינו עסוקים מדי בלנגן ולבכות מצחוק.

סיימנו בשלוש לפנות בוקר עם "ירושלים של זהב" בגרסה שקטה, כל הרחוב שר בלחש, ואנחנו הבנו עוד פעם למה אנחנו עושים את זה.

"תכננו שעה. נשארנו חמש. אין תלונות." — כולנו